גמרא
פירוש
וְהָתַנְיָא אהֲרֵי שֶׁהָיוּ חֲמָרָיו וּפוֹעֲלָיו טְעוּנִין טְהָרוֹת פרק ג – חומר בקודש
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
פרק שלישי
מתני׳ א. חומר בקודש מבתרומה וכו׳ שמטבילין כלי בתוך כלי. במקוה של מ׳ סאה להשתמש בו תרומה, אבל לא תועיל טבילה זו להשתמש בו קדש. ומפרש בגמרא שני טעמים מ(ה)אי טעמא גזרו לקדש, האחד מפני שכבידו של כלי חוצץ, שיש לחוש שמא יכבד הכלי הפנימי על החיצון, ולא יוכל המים להכנס בין זה לזה, ולא סלקא טבילה לזה ולזה. ולהאי טעמא ליכא לשוויי חילוק בין כשהחיצון טהור בין כשהחיצון טמא, דבשניהם אסור לקדש משום חציצה. והשני, שמא יטביל בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד, וההיא טבילה לאו כלום היא, שהרי המים הנכנסין לתוך הכלי אינן מחוברים למי מקוה בפחות מנקב שיש לו שתי אצבעות חוזרות סביב, דהינו שתי אצבעות על שתי אצבעות ועוד משהו, שאין דבר מתהפך בנקב בכל צדדיו אם היה הדבר ההוא והנקב שוין, וכיון שכן הוא, נמצא שלא נטבל הכלי הפנימי אלא באותו מיעוט מים שבכלי. ולהאי טעמא צריך שיהיה החיצון טהור, אבל אם היה החיצון טמא, אם יטבילו בו מחטין וצינורות טהורים גם הם לקודש, דמגו דסלקא טבילה לחיצון אף לקודש, אע״פ שאין בפיו כשפופרת הנוד, כטומאתו כן טהרתו, סלקא נמי טבילה לכלים קטנים שבתוכו. וקא פריך בגמרא אי הכי מהאי טעמא נמי לענין תרומה, ומתרץ בתרומה ליכא למיגזר, דאי חבר הוא זה המפריש תרומה, מיזהר זהיר ביה, ואי עם הארץ הוא, הא לא מקבלין תרומה מעם הארץ, שהרי בחזקת טמאה היא מפני שאר טמאות. אבל קדשים אי אפשר דלא מקבלינן מיניה היין לנסכים ושמן וסולת למנחות, שאם אי אתה מקבל ממנו, יהיה כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו, ושורף פרה אדומה לעצמו, אבל בתרומה לא ידעה דמצי יהיב לכהן עם הארץ חבריה. מתני׳ ב. אחורים ותוך ובית הצביטה לתרומה. כלומר (ד)שאנו אומרים בכלי אחד שחלוק אחוריו מתוכו ומבית הצביטה, כלומר שאם נטמא אחוריו לא נטמא תוכו ובית צביטתו, שאנו חושבין אותם כשני כלים, הני מילי לענין תרומה אבל לענין קדש, נטמא אחוריו נטמא תוכו ובית צביטתו. ואפילו לענין תרומה דמקילינן, הני מילי בטומאה דרבנן, וכי היכי דלא נשרוף עליהו תרומה וקדשים, עבדו רבנן היכרא בענין תרומה ולא מחמרינן כולי האי. ובבריתא תני בהדיא שאם נטמא מתוכו נטמא כולו אחוריו ובית צביטתו. ובית הצביטה מפרש בגמרא מקום שצובטו שהוא אוחז בו ומושיטו לאחרים, מלשון ויצבט לה קלי. אי נמי מקום שנקיי הדעת (שותנו) [שותין] בו, אסטניסין.
אחוריו. כמין כלי זכוכית שיש להם בית קיבול בקרקעית הכלי. ואפילו בכלי חרס שאין מקבלין טומאה מגביהן, מיטמאין מאחוריהן כגון זה שפרשנו. מתני׳ ג. הנושא את המדרס. והוא מנעל של זב.
נושא את התרומה. בתוך חבית של חרס שאינה מיטמאה מגבה, ולא חישינן שמא יגע באויר החבית במנעל שבידו, אבל לענין קדשים חישינן. ומפרש בגמרא דמעשה הוה בקדשים ונפסדו הקדשים בענין זה, וכפי שהיה המעשה בקדשים (ו)לא גזרו בתרומה. ומספקא בגמרא אם גזרו גם על מנעל טהור משום דאתי לאיחלופי בטמא.
מתני׳ ד. בגדי אוכלי תרומה. היו כהנים נחשבין כמדרס לטמא אדם וכלים, שהמדרס הוי אב הטומאה, והאדם הנוגע בו הוי ראשון לעשות שיני ושלישי ורביעי בקדש, שאינה חשובה שמירתן לכלום, וחיישינן שמא הניחו לישב עליהן אשתו נדה. מתני׳ ה. ולא כמדת הקדש מדת התרומה. ולא כמדת טבילת כלי הקדש, טבילת כלי התרומה, שאפילו בדברים שאינן חוצצין, מחמרינן בקדש שחוצץ בכלים שרוצין להשתמש בהן קדש. שבקדש אם יש בגד טמא או מפה ובא להטבילו, אם יש קשור כנף המפה, צריך להתיר את קשירתו, משום דדמי לחציצה.
ומנגיב. שאם היה לח זה הבגד או המפה, צריך לנגב אותו בשמש קודם שיטבילו, כדי שיכנסו שם המים בטהרה, שדרך כל הבגד שהוא מתעבה בעוד שהוא לח.
מה שאין כן בתרומה. שבתרומה אם היה צריך לו שיקשרנו, היה קושר כנפי הבגד זה עם זה, ולא מיקרי חציצה, כדאמרינן גבי שערו שער אחד אם יקשרנו חוצץ, שלש אינן חוצצין, שתים איני יודע. וכל שכן בכנפי הבגד שאין אדם יכול להדקו ונכנסין בו המים בהדיא. וכל שכן שאין צריך להנגיבו, שהרי אפילו דם וחלב כשהן חוצצין כשהן יבישין, לחין אינן חוצצין, כל שכן שאר משקין שאין חוצצין אפילו כשהן יבישין, כגון יין ומים, שאין צריך לנגבן. ואע״פ דתנא [ב]משנה מטבילין כלי בתוך כלי לתרומה אבל לא לקודש, לדברי המפרש משום חציצה, איצטריך הא למיתני, אע״ג דמקילינן בטבילת כלי בתוך כלי לענין תרומה, משום דמיא מקפו ליה למנא, אבל קשר דמיא אהדוקי מהדקי קשרא, אימא אפילו לתרומה טמא, קמ״ל דלתרומה קושרין לכתחלה. מתני׳ ו. כלים הנגמרין בטהרה. כלומר שגמרם חבר ונזהר, [ו]סמוך לגמירתם לא נזהר והניח עם הארץ ליגע בו, ולענין קודש חישינן שמא נפלה עליהן ניצוצא של רוק מעם הארץ, ובשעה שנגמר(ה) עדין לחה היא, אבל לתרומה לא חישינן. ובגמרא מפרש שלא הצריכום אף לקודש אלא טבילה, אבל הערב השמש לא בעי.
מתני׳ ז. והכלי מצרף את כל מה שבתוכו. שאם [יש] בו אוכלין חתיכות חתיכות הרבה בכלי אחד, ונגע טמא באחד מהן, הכלי מצרפן להיות כלן כחתיכה אחת וניטמאו כלן. אבל לתרומה אותה שנגע בה הויא ראשון, והנוגעת בה שנייה והנוגעת בה שלישית, והשאר טהור לגמרי, שאין שלישי עושה רביעי בתרומה. מתני׳ ח. והרביעי בקדש פסול. דשלישי בקדש מן התורה, דכתיב וכלי חרש אשר יפל מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא, נמצא שהכלי ראשון, והאוכלין שבתוכו שניים, וקאמר קרא בשר קדש שיגע לכל מידי דאיקרי טמא לא יאכל, נמצא שהבשר הוא שלישי. ורביעי חזינן מקל וחומר ממחוסר כפורים, ומה מחוסר כפורים שמותר בתרומה, כדאמרינן טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא כפרתו אוכל בקדשים, פסול בקדשים כדאמרינן, שלישי שפסול בתרומה דין הוא שיעשה רביעי בקדש. אבל בתרומה (ליכא) [איכא] שלישי, שהשלישי בתרומה מקל וחומר מטבול יום, מה טבול יום שמותר בחולין פסול בתרומה, שיני שפסול בחולין דין הוא שיעשה שלישי בתרומה.
מתני׳ ט. ובתרומה אם נטמאת אחת מידיו חברתה טהורה. אם נטמאה באחת מן הטמאות דרבנן שאין מטמאין הגוף אלא הידים, כגון ספר ומשקין.
חברתה טהורה. יד השניה טהורה.
ובקודש מטביל. במ׳ סאה את שתיהן.
שהיד מטמאה את חברתה לקודש. ובגמרא דייק למה לי למהדר למתנא הא, ומתרץ לאיתויי יד חברו, כלומר שאם בעוד שיד של ראובן נוגעת למשקין, אם יד שמעון נוגעת ליד ראובן, גם יד שמעון טמאה. אבל שלא בחיבורין לא, שלאחר שפרשה מן המשקין יגע בה יד שמעון, לא פסלינן לה כלל. ואפילו ביד שנייה של ראובן עצמו, לא הויא טמאה אלא בחיבורין כדפרישית.
מתני׳ י. אוכלין אוכלין נגובין וכו׳. כלומר שלא הוכשר מעולם משעה שנתלשו בידים מסואבות.
אבל לא לקדש. דחיבת הקדש מכשרא להו ומשוי להו מוכשרין. ובבריתא תני וכי יש נגובה לקודש, והלא חיבת [ה]קדש מכשרתן, אלא הכי פירושה, אם תחב לו חברו אוכלין של (ה)קדש, ובקש ראובן לתחב בתוך פיו, כגון צנון או בצל נגובין לאוכלן עמהן, לקדש גזרו רבנן שמא יגע בידו באוכלי קודש אבל בתרומה לא גזרו בהו רבנן.מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות.
מתני׳ א. חומר בקודש מבתרומה וכו׳ שמטבילין כלי בתוך כלי. במקוה של מ׳ סאה להשתמש בו תרומה, אבל לא תועיל טבילה זו להשתמש בו קדש. ומפרש בגמרא שני טעמים מ(ה)אי טעמא גזרו לקדש, האחד מפני שכבידו של כלי חוצץ, שיש לחוש שמא יכבד הכלי הפנימי על החיצון, ולא יוכל המים להכנס בין זה לזה, ולא סלקא טבילה לזה ולזה. ולהאי טעמא ליכא לשוויי חילוק בין כשהחיצון טהור בין כשהחיצון טמא, דבשניהם אסור לקדש משום חציצה. והשני, שמא יטביל בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד, וההיא טבילה לאו כלום היא, שהרי המים הנכנסין לתוך הכלי אינן מחוברים למי מקוה בפחות מנקב שיש לו שתי אצבעות חוזרות סביב, דהינו שתי אצבעות על שתי אצבעות ועוד משהו, שאין דבר מתהפך בנקב בכל צדדיו אם היה הדבר ההוא והנקב שוין, וכיון שכן הוא, נמצא שלא נטבל הכלי הפנימי אלא באותו מיעוט מים שבכלי. ולהאי טעמא צריך שיהיה החיצון טהור, אבל אם היה החיצון טמא, אם יטבילו בו מחטין וצינורות טהורים גם הם לקודש, דמגו דסלקא טבילה לחיצון אף לקודש, אע״פ שאין בפיו כשפופרת הנוד, כטומאתו כן טהרתו, סלקא נמי טבילה לכלים קטנים שבתוכו. וקא פריך בגמרא אי הכי מהאי טעמא נמי לענין תרומה, ומתרץ בתרומה ליכא למיגזר, דאי חבר הוא זה המפריש תרומה, מיזהר זהיר ביה, ואי עם הארץ הוא, הא לא מקבלין תרומה מעם הארץ, שהרי בחזקת טמאה היא מפני שאר טמאות. אבל קדשים אי אפשר דלא מקבלינן מיניה היין לנסכים ושמן וסולת למנחות, שאם אי אתה מקבל ממנו, יהיה כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו, ושורף פרה אדומה לעצמו, אבל בתרומה לא ידעה דמצי יהיב לכהן עם הארץ חבריה. מתני׳ ב. אחורים ותוך ובית הצביטה לתרומה. כלומר (ד)שאנו אומרים בכלי אחד שחלוק אחוריו מתוכו ומבית הצביטה, כלומר שאם נטמא אחוריו לא נטמא תוכו ובית צביטתו, שאנו חושבין אותם כשני כלים, הני מילי לענין תרומה אבל לענין קדש, נטמא אחוריו נטמא תוכו ובית צביטתו. ואפילו לענין תרומה דמקילינן, הני מילי בטומאה דרבנן, וכי היכי דלא נשרוף עליהו תרומה וקדשים, עבדו רבנן היכרא בענין תרומה ולא מחמרינן כולי האי. ובבריתא תני בהדיא שאם נטמא מתוכו נטמא כולו אחוריו ובית צביטתו. ובית הצביטה מפרש בגמרא מקום שצובטו שהוא אוחז בו ומושיטו לאחרים, מלשון ויצבט לה קלי. אי נמי מקום שנקיי הדעת (שותנו) [שותין] בו, אסטניסין.
אחוריו. כמין כלי זכוכית שיש להם בית קיבול בקרקעית הכלי. ואפילו בכלי חרס שאין מקבלין טומאה מגביהן, מיטמאין מאחוריהן כגון זה שפרשנו. מתני׳ ג. הנושא את המדרס. והוא מנעל של זב.
נושא את התרומה. בתוך חבית של חרס שאינה מיטמאה מגבה, ולא חישינן שמא יגע באויר החבית במנעל שבידו, אבל לענין קדשים חישינן. ומפרש בגמרא דמעשה הוה בקדשים ונפסדו הקדשים בענין זה, וכפי שהיה המעשה בקדשים (ו)לא גזרו בתרומה. ומספקא בגמרא אם גזרו גם על מנעל טהור משום דאתי לאיחלופי בטמא.
מתני׳ ד. בגדי אוכלי תרומה. היו כהנים נחשבין כמדרס לטמא אדם וכלים, שהמדרס הוי אב הטומאה, והאדם הנוגע בו הוי ראשון לעשות שיני ושלישי ורביעי בקדש, שאינה חשובה שמירתן לכלום, וחיישינן שמא הניחו לישב עליהן אשתו נדה. מתני׳ ה. ולא כמדת הקדש מדת התרומה. ולא כמדת טבילת כלי הקדש, טבילת כלי התרומה, שאפילו בדברים שאינן חוצצין, מחמרינן בקדש שחוצץ בכלים שרוצין להשתמש בהן קדש. שבקדש אם יש בגד טמא או מפה ובא להטבילו, אם יש קשור כנף המפה, צריך להתיר את קשירתו, משום דדמי לחציצה.
ומנגיב. שאם היה לח זה הבגד או המפה, צריך לנגב אותו בשמש קודם שיטבילו, כדי שיכנסו שם המים בטהרה, שדרך כל הבגד שהוא מתעבה בעוד שהוא לח.
מה שאין כן בתרומה. שבתרומה אם היה צריך לו שיקשרנו, היה קושר כנפי הבגד זה עם זה, ולא מיקרי חציצה, כדאמרינן גבי שערו שער אחד אם יקשרנו חוצץ, שלש אינן חוצצין, שתים איני יודע. וכל שכן בכנפי הבגד שאין אדם יכול להדקו ונכנסין בו המים בהדיא. וכל שכן שאין צריך להנגיבו, שהרי אפילו דם וחלב כשהן חוצצין כשהן יבישין, לחין אינן חוצצין, כל שכן שאר משקין שאין חוצצין אפילו כשהן יבישין, כגון יין ומים, שאין צריך לנגבן. ואע״פ דתנא [ב]משנה מטבילין כלי בתוך כלי לתרומה אבל לא לקודש, לדברי המפרש משום חציצה, איצטריך הא למיתני, אע״ג דמקילינן בטבילת כלי בתוך כלי לענין תרומה, משום דמיא מקפו ליה למנא, אבל קשר דמיא אהדוקי מהדקי קשרא, אימא אפילו לתרומה טמא, קמ״ל דלתרומה קושרין לכתחלה. מתני׳ ו. כלים הנגמרין בטהרה. כלומר שגמרם חבר ונזהר, [ו]סמוך לגמירתם לא נזהר והניח עם הארץ ליגע בו, ולענין קודש חישינן שמא נפלה עליהן ניצוצא של רוק מעם הארץ, ובשעה שנגמר(ה) עדין לחה היא, אבל לתרומה לא חישינן. ובגמרא מפרש שלא הצריכום אף לקודש אלא טבילה, אבל הערב השמש לא בעי.
מתני׳ ז. והכלי מצרף את כל מה שבתוכו. שאם [יש] בו אוכלין חתיכות חתיכות הרבה בכלי אחד, ונגע טמא באחד מהן, הכלי מצרפן להיות כלן כחתיכה אחת וניטמאו כלן. אבל לתרומה אותה שנגע בה הויא ראשון, והנוגעת בה שנייה והנוגעת בה שלישית, והשאר טהור לגמרי, שאין שלישי עושה רביעי בתרומה. מתני׳ ח. והרביעי בקדש פסול. דשלישי בקדש מן התורה, דכתיב וכלי חרש אשר יפל מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא, נמצא שהכלי ראשון, והאוכלין שבתוכו שניים, וקאמר קרא בשר קדש שיגע לכל מידי דאיקרי טמא לא יאכל, נמצא שהבשר הוא שלישי. ורביעי חזינן מקל וחומר ממחוסר כפורים, ומה מחוסר כפורים שמותר בתרומה, כדאמרינן טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא כפרתו אוכל בקדשים, פסול בקדשים כדאמרינן, שלישי שפסול בתרומה דין הוא שיעשה רביעי בקדש. אבל בתרומה (ליכא) [איכא] שלישי, שהשלישי בתרומה מקל וחומר מטבול יום, מה טבול יום שמותר בחולין פסול בתרומה, שיני שפסול בחולין דין הוא שיעשה שלישי בתרומה.
מתני׳ ט. ובתרומה אם נטמאת אחת מידיו חברתה טהורה. אם נטמאה באחת מן הטמאות דרבנן שאין מטמאין הגוף אלא הידים, כגון ספר ומשקין.
חברתה טהורה. יד השניה טהורה.
ובקודש מטביל. במ׳ סאה את שתיהן.
שהיד מטמאה את חברתה לקודש. ובגמרא דייק למה לי למהדר למתנא הא, ומתרץ לאיתויי יד חברו, כלומר שאם בעוד שיד של ראובן נוגעת למשקין, אם יד שמעון נוגעת ליד ראובן, גם יד שמעון טמאה. אבל שלא בחיבורין לא, שלאחר שפרשה מן המשקין יגע בה יד שמעון, לא פסלינן לה כלל. ואפילו ביד שנייה של ראובן עצמו, לא הויא טמאה אלא בחיבורין כדפרישית.
מתני׳ י. אוכלין אוכלין נגובין וכו׳. כלומר שלא הוכשר מעולם משעה שנתלשו בידים מסואבות.
אבל לא לקדש. דחיבת הקדש מכשרא להו ומשוי להו מוכשרין. ובבריתא תני וכי יש נגובה לקודש, והלא חיבת [ה]קדש מכשרתן, אלא הכי פירושה, אם תחב לו חברו אוכלין של (ה)קדש, ובקש ראובן לתחב בתוך פיו, כגון צנון או בצל נגובין לאוכלן עמהן, לקדש גזרו רבנן שמא יגע בידו באוכלי קודש אבל בתרומה לא גזרו בהו רבנן.מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות.
הערות
הערות
Gemara
Peirush